גזר דין בעניין עבירת הפרת צו בימ"ש שנועד להגן על אדם

א.        רקע עובדתי וכתב האישום

1.         הנאשם הורשע בתיק זה בעבירה של הפרת צו בית משפט שנועד להגן על אדם, עבירה לפי סעיף 287(ב) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977.

2.         בעובדות כתב האישום נטען כדלקמן:

ביום 2.7.10, בבית משפט השלום בעכו, במסגרת תיק מ 2016-07-10, הורה כבוד השופט ג'מיל נאסר על שחרורו של הנאשם ובין היתר הורה, כי חל איסור מוחלט על הנאשם ליצור קשר עם הגברת נאוה ללוש (להלן: "המתלוננת") למשך 14 יום (להלן: "הצו"). כמו כן נקבע בצו, כי האיסור הנ"ל חל על כתובת הדירה בה מתגוררת המתלוננת (רחוב בן גוריון 53 במעלות, להלן: "הבית").

ביום 3.7.10, סמוך לשעה 16:00 לערך, הפר הנאשם את הצו באופן שהגיע לביתה של המתלוננת ודרש לקחת את בתם המשותפת, שעה שהוא צועק, משתולל ומגדף את המתלוננת.

3.         יובהר כי, לאחר שהנאשם הודה בעובדות כתב האישום, כאמור בישיבה מיום 7.9.10, ביקש הסניגור כי בית המשפט יזכה את הנאשם מהעבירה המיוחסת לו בכתב האישום, בטענה משפטית כי הצו ניתן ללא סמכות,  וכי  החלטת בית המשפט המורה על מתן הצו הינה בטלה מעיקרא, ומשכך נטען, כי לא בוצעה העבירה של הפרת הוראה חוקית, המיוחסת לנאשם בכתב האישום.

ביום 25.10.2010 ניתנה על ידי הכרעת דין בה הורשע הנאשם בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום, תוך ניתוח הסוגיה המשפטית ודחיית בקשת הנאשם להורות על זיכויו בטענה כי ההחלטה, במסגרתה ניתן הצו נשוא כתב האישום, בטלה מעיקרא. במסגרת הכרעת הדין נקבע, בין היתר, כי משניתן הצו לטובת המתלוננת בנוכחות הנאשם, הרי שהיה על הנאשם לכבד את הצו, ולא לפעול בניגוד לאמור בו, וכי במידה שרצה הנאשם לתקוף את הצו, היה עליו לעשות כן בדרך של תקיפת הצו והגשת ערר מבעוד מועד; ברם, משעשה הנאשם דין לעצמו, הביע בכך זלזול בשלטון החוק והפר את הצו שהיה בתוקף בעת האירוע נשוא כתב האישום.

ב.         ראיות המאשימה לעונש

4.         במסגרת ראיותיה לעונש הגישה ב"כ המאשימה את גיליון ההרשעות הקודמות של הנאשם (ת/4) וציינה בנקודה זו,  כי לנאשם 22 הרשעות קודמות בגין 31 תיקים, שעניינם עבירות רכוש, סמים, וכן אלימות, לרבות אלימות  כלפי המתלוננת.

5.         ב"כ המאשימה ביקשה להעיד את המתלוננת במסגרת הראיות לעונש מטעם המאשימה.

            עדות המתלוננת הגב' נאוה ללוש

6.         במסגרת עדותה סיפרה המתלוננת, הגב' נאוה ללוש, כי הכירה את הנאשם בדרך של שידוך והתחתנה עמו מתוך ציפייה כי הוא יהווה עבורה בעל תומך, אולם לאחר נישואיה לנאשם, במהלך כל שנות נישואיהם, חוו המתלוננת וילדיה מסכת של אלימות, אימה ופחד מצדו של הנאשם, שהינו, לטענתה של המתלוננת, אדם חסר גבולות, אשר נהג להפר צווי הגנה, שניתנו בעבר על פי בקשתה.

ג.         טיעוני המאשימה לעונש

7.         בטיעוניה לעונש הדגישה ב"כ המאשימה את עברו הפלילי של הנאשם, אשר אף ריצה בעבר עונשי מאסר מאחורי סורג ובריח. ב"כ המאשימה הוסיפה וטענה, כי הנאשם לא כיבד במקרה דנן צו, אשר נועד להגן על אדם, וכי עסקינן בעבירה שהעונש המירבי בגינה הינו ארבע שנות מאסר, שכן מדובר בהפרת צו הכרוכה בפיקוח נפש.

8.         ב"כ המאשימה עתרה וביקשה, במסגרת טיעוניה לעונש להשית על הנאשם, שהינו רדיציביסט, חסר כתובת קבועה ולא נותן מנוח למתלוננת, ענישה משמעותית, תוך מתן הדעת לכך כי המתלוננת חיה תוך חשש קיומי לחייה, מה גם שבעבר המתלוננת סבלה מאלימותו של הנאשם כלפיה,  והנאשם אף ריצה בגין כך עונש של מאסר ממושך.

9.         ב"כ המאשימה ביקשה מבית המשפט להעדיף את האינטרס הציבורי הדורש את הרתעת הנאשם ואחרים שכמותו, ושלא להעדיף את הפן השיקומי, וטענה כי במקרה דנן אין כל פן שיקומי לנאשם שבפנינו, אשר מסוכנותו כלפי המתלוננת רבה, ולפיכך יש להטיל עליו עונש של מאסר בפועל  ועונש של מאסר על תנאי, באופן שתוטל הענישה המירבית על פי החוק.

ד.         טיעוני ההגנה לעונש

10.        הסניגור, בטיעוניו לעונש, ביקש לראות את הנאשם כמי שהודה בעובדות כתב האישום, היינו, הודה בהזדמנות הראשונה וחסך את העדת העדים בתיק זה, לרבות המתלוננת. 

11.        הסניגור הוסיף וטען, כי הנאשם תקף בתקיפה ישירה את החלטתו של כב' השופט נאסר, וכי החלטה זו בוטלה, וביקש להבהיר, כי אילו יכל היה הנאשם, הרי שהיה תוקף במועד את ההחלטה והיא הייתה מתבטלת. בנקודה זו יצויין, במאמר מוסגר, כי ב"כ המאשימה חלקה ובצדק על הטיעון הנ"ל, שכן הנאשם היה מיוצג בעת הרלוונטית על ידי סניגור, ולפיכך ברי כי יכל להגיש מבעוד מועד ערר על ההחלטה.